מתוך שיחות לימוד שנתנה לאמה דבורה-הלה במרכז הרוחני ערבה, 2015
מהו חופש עבורינו?
זו שאלה כל כך חשובה. אז נתחיל במדיטציה קצרה ולא פורמלית,
אתם לא צריכים לעשות הכנות מיוחדות. פשוט התבוננות פנימה.
אז שבו לכם בנוח ועצמו את העיניים.
וקחו את הזמן הזה לעצמכם כדי להסתכל פנימה ואולי ללמוד משהו אודות עצמכם.
ואנחנו נתחיל עם השאלה הכל כך חשובה: מה זה חופש בשבילכם? מה החזון של חופש בשביל כל אחד מכם?
אז חישבו רגע איך הייתם עונים.
אילו יכולתם לממש את החופש הזה בחייכם, בפועל, איך הוא היה נראה? מה זה היה אומר לגבי החיים שלכם?
עכשיו, זו המדיטציה שלכם, כמובן, אתם יכולים להרשות לעצמכם לתת את התשובה במלוא הדרה ובמלוא תפארתה, בלי סייגים ובלי היסוסים.
איך הייתם רוצים לראות את החופש בחייכם.
ותנו לחופש הזה את כל הרוחב, את כל העומק ואת כל היופי שלו.
נסו לראות אספקטים שונים שלו. אספקטים פנימיים – מה זה חופש בפנים?
אספקטים חיצוניים – מה זה אומר לגבי האופן שבו החיים שלכם מתנהלים מבחוץ. לסביבה שלכם, בעולם שסביבכם.
איך זה מתבטא או משפיע על המחשבות שלכם, על הרגשות שלכם?
תנו לזה את כל הצבע והגוון והחן והיופי שמגיע לדבר הנפלא הזה שהוא חופש.
ועכשיו בהתבוננות שלנו נעשה עוד צעד אחד, ונסתכל האם יש פער בין החזון שלנו של חופש של כל אחד מאתנו והמציאות שבה אנחנו מוצאים את עצמנו.
האם יש פער ואם כן מהו הפער הזה?
ואם יש פער מה גורם לפער? למה יש פער?
מה מונע מכם ברגע זה מלממש את חלום החופש שלכם?
האם יש לכם מכשולים לחופש?
ואם כן מהם המכשולים האלה? קחו רגע להתבונן מה הם הדברים שמשעבדים אתכם.
מה הם הדברים שמונעים אתכם מלהיות חופשיים?
אתם יכולים אט אט לפקוח את העיניים.
האם חופש פירושו להיות מסוגלים לעשות מה שאנו רוצים?
הרבה אנשים אומרים: אני יכולה או יכול לעשות מה שאני רוצה, החיים שלי מאפשרים תנאים לעשות מה שאני רוצה ובכל זאת זה לא מרגיש עדיין חופשי. כי הרעיון הזה כבר נוסה הרבה. למשל היתה תנועת ההיפים, נכון? בשנות השישים. "אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, אנחנו נפרוק עול, אנחנו לא צריכים בתים, אנחנו לא צריכים כסף, אהבה חופשית, ריקודים".
עברו כמה שנים והם באו לאימא ואבא לבקש את הצ'ק, ועברו עוד כמה שנים והם התמסדו כמו כל האחרים ונכנסו בחזרה לכל האחיזות שאנו אחוזים בהן.
הם היו תנועה שאולי באה ללמד אותנו מכל הדברים, שלעשות כל מה שבא לי ומתחשק לי זה לא בהכרח חופש, זה לא בהכרח מקנה לנו חופש.
נגעים רוחניים
דבר הנוסף שעולה בהקשר הזה הוא הנושא של הנגעים הרוחניים. אותם הדברים שעוכרים את שלוות רוחנו שהם כמו אחיזות, כמו רצונות שאנחנו חייבים לממש ואפילו במחיר אושרנו, אולי לפעמים במחיר כבד מדי כדי לממש דברים שאנחנו רוצים, ועוד נגעים כהנה וכהנה.
כעסים שמשתלטים עלי בלי שביקשתי ושאין לי כל כך שליטה תמיד, או רגשות שליליים אחרים כמו קינאה או כמו חמדנות או דברים שמקננים אצלנו בסתר, שלפעמים באים ומתקיפים אותנו בלי שביקשנו. ואנו לא חופשיים לפעול כמו שהיינו רוצים, ואנו לא חופשיים לחוות את כל המרחב הפתוח וההתלהבות והאהבה והנתינה שאנו רוצה לחוות, כי השתלטו עלינו נגעים.
מה שאומר שבעצם, אם נגיד את האמת, אולי זה המקור העמוק לשעבוד שלנו. נכון?
השעבוד הזה שאנחנו לא באמת שולטים במה קורה בחיים שלנו. אנחנו היינו רוצים לפעול כמו שאנחנו רוצים, מה שאנחנו רוצים, אבל יש לנו מכשולים, אם לא בחוץ אז בפנים.
אם יש לנו את כל הכסף והבריאות והכל, עדיין יש כוחות שמנהלים אותנו שהם מחוץ לשליטתנו. אלא אם כן נעשה עבודה רוחנית מאוד מעמיקה, הם יכתיבו את חיינו, הם ישתלטו עלינו ואנחנו משועבדים על ידם.
אז נגענו קצת בתסכול שלנו, בעצם. התסכול שמצד אחד לא כל כך קשה לנו לדמיין מצב של חופש ולשאוף אליו, ומצד שני גם אם יש לנו את כל הדברים החיצוניים אנחנו עדיין בצבת הזאת של נגעים רוחניים, כוחות שמביאים דברים לחיים שלנו, אולי לא רצויים, ושאין לנו שליטה עליהם, או שאנחנו לא משיגים את הדברים הרצויים שאנחנו רוצים וזה לא בשליטתנו.
אפילו אם כל זה לא קורה, אם יש מישהו כזה, עדיין אין לי שליטה על התהליך של ההזדקנות שלי. לא צריך לעשות כלום. אנו יכולים לעשות את כל היוגה וכל ההתעמלות וכל הוויטמינים והאוכל האורגני וללכת באוויר צח, כל התנאים, עדיין הגוף הזה עומד להזדקן, ואם יהיה לנו מזל הוא לא יחלה, אבל אצל רוב האנשים גם יבואו מחלות.
ואת המוות אנו עוד לא יודעים למנוע. את המוות. הוא מקנן בנו מרגע שבאנו לעולם הזה. מעצם זה שנולדנו אנו משועבדים על ידי המוות. וכל מי שלא נולד, אלא אם כן אנו עושים עבודה רוחנית מדהימה.
אז בעצם אם נסתכל, אנחנו משועבדים, ולכולנו יש את הכמיהה לחופש, לדרך שתפתח ושנוכל לעבור מעבר.
ואם נסתכל מה יש מאחורי התשובות שכל אחד מאתנו נותן לשאלה הזו , זה התסכול מזה שאנחנו לא מממשים את מה שהיינו באמת רוצים בחיים האלה.
למשל רצון להיות מסוגלים לאהוב בלי תנאי.
קשה לנו לממש את הדבר שהוא בעצם המשמעותי ביותר בשבילנו, כמו להיות מסוגלים לאהוב בלי תנאי, כמו להיות מסוגלים לתת בלי תנאי ובלי גבול, או לחיות בצורה שהיא עם משמעות עמוקה. ואולי זה התסכול העמוק שלנו. אולי זה חוסר החופש העמוק שלנו. שאנחנו עוד לא יודעים, עוד אין לנו את הכלים למצות את המשמעות שהחיים האלה זימנו לנו.
אז מה שודד אותנו?
מה הם, מי הם השודדים ששודדים מאתנו את החופש ומונעים מאתנו למצות את המשמעות של חיינו?
קיבלנו רמז עבה בדמות הנגעים הרוחניים למיניהם, הכוחות הקארמיים. למי שלא מכיר את הטרמינולוגיה, אילו:
– הדברים שמופיעים בחיינו שלא הזמנו ושהם לא רצויים
– או דברים רצויים שאנחנו לא מצליחים להשיג למרות שאנחנו עושים את מה שנראה לנו כנכון כדי להשיג אותם.
אלה השודדים הגדולים שלנו.
והשורה התחתונה היא שאנחנו לא באמת שולטים במצב, לא כמו שהיינו רוצים.
האם אנו יכולים להבטיח שתמיד יהיו לנו רק מחשבות שמחות ומאושרות?
מחשבות של אהבה ללא גבול? הייתי רוצה אבל זה לא תמיד קורה. נכון?
האם אנו יכולים להבטיח שלא יבוא בחיים שלנו כאב גדול?
האם אנו יכולים להבטיח שלא יהיה אובדן גדול בחיים שלנו? שלא נאבד אנשים יקרים? או רכוש או בריאות?
אנו לא יכולים להבטיח את זה.
ומכיוון שאנו לא יכולים להבטיח את הדברים האלה, בסופו של דבר אנו יכולים להגיד, וזה מתמצה בשורה התחתונה שאין לנו שליטה. השליטה שהיינו רוצה שתהיה לנו בחיים האלה, שנוכל למצות אותם.
והחופש, אולי בצורה הנשגבה שלו, זה המצב שבו אנחנו יוצאים מהמצב הזה של חוסר שליטה. זה המצב הזה שלא מגיעים לחיים שלנו דברים לא רצויים. שאנו אכן יכולים לשלוט במחשבה שלנו וכל מחשבה שלנו היא טובה ויוצרת אושר בשבילי ובשביל הזולת.
בבודהיזם אנחנו קוראים למצב הזה נירוונה. המצב שבו אין לנו יותר דברים שעוכרים את שלוות רוחנו, אין שום דבר כזה.
לא רק שאין לנו כרגע כעסים או קנאות או חמדנות וכך הלאה, אלא שגם במצב של נירוונה, מי שהשיג את המצב הזה, הוא גם איבד את היכולת להתכעס. אי אפשר להכעיס אותו יותר. 'בלתי כעיס'. לנצח. לעולם האדם הזה לא יכעס, שלוותו לא תופר. הוא חופשי, אדם חופשי.
אז קשה לנו קצת לדמיין את המצב הזה. אנחנו קוראים לו שלווה, זה תרגום שאנחנו משתמשים לנירוונה, שבו פסקו כל נגעי הרוח שלנו והזרעים שלהם, הפוטנציאל לנגעי רוח גם פסק.
אז הסתכלנו קצת, התבוננו קצת בנושא הזה של מה זה חופש בשבילנו, והאם אנחנו משועבדים, ואיך אנחנו משועבדים, ואיך אנחנו מדמיינים כל אחד בליבו את החופש. מה זה החופש הזה שכולנו נכספים לו, אבל לא תמיד אנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון מה זה שאנחנו נכספים לו ואיך נגיע לשם.
אז איך נגיע לשם, זו הדרך, כמובן. וזהו סיפור ארוך, אך אפשרי, ואנו דנים בו באופן ראשוני ב מרכיבים של דרך רוחנית
שלמות האמונה, שלמות פנימית
עוד נושא שעולה כאן שהוא מאד חשוב בדרכו של כל מתרגל רוחני, לא משנה באיזו דת ואיזו מסורת ואיזו דרך, זה הנושא של שלמות האמונה, ואולי זו ההתגייסות המלאה אל הדרך, אל העבודה שאנחנו עושים, שלא לעשות אותה בצורה חלקית או מהוססת או רווית ספקות, לא שלמה, בצורה שבה אנחנו לא מתמסרים לדרך, חצויים בדעתנו, חצויים בליבנו.
אם אנחנו נמצאים בשלבים האלה, לא תפרוץ מפינו השירה, אנחנו לא נגיע אל התרוממות הרוח ולהלל שאנו מכירים מדרכים רוחניות. שירת האמונה פורצת כשהאמונה שלמה, כשאנו מאמינים בכל ישותנו, בכל מהותנו ואין לנו אפילו קורטוב אחד קטן שפוגם באמונה.
ומשורר אחד כתב:
ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.
איכה אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?
זאת אומרת שהוא חצוי. במקרה הזה המקום שהוא רוצה להיות בו זה במזרח, אבל הוא פיזית נמצא במערב. והוא כותב דברים מעומק הלב בגלל שבליבו הוא גם חצוי. הוא מרגיש שהוא לא יכול לממש בשלמות את דרכו, עד שלא יביא לשלמות הזאת, לאחדות הזאת, עד שלא יהיו מערב ומזרח, ושזה יהיה דבר אחד שלם ומלא שהוא יכול לעמוד מאחוריו.
ואנחנו מלמדים שהזיקה הזאת הפנימית, המבוטאת בדוגמא הזו נכונה לכל אדם בדרך רוחנית. יש זיקה שמושכת אותם אל הדרך, משהו שמדרבן אותנו לצעוד, לחפש, להסתכל, להתבונן, לתרגל, לחפש מורים, לחפש הנחייה. אז יש שלב של חיפוש ותהייה ותעייה וכך הלאה.
כוחה של התחייבות
באיזשהו שלב צריך לבוא השלב של התחייבות לדרך, ויש שלוש פנים להתמסרות:
– לדרך, שכרוך כמובן באמונה בדרך
– למי שמנחים אותנו בדרך
– ולעצמנו, כמי שעושים את הדרך
כשזה קורה, כשאנחנו יוצרים את המידה הזאת של התמסרות ושל שלמות בליבנו, אז המורים שבאים ומנחים אותנו, מהווים מעין פריזמה, מעין עדשה שמרכזת בשבילנו ומורידה אלינו את החוכמה העליונה אל ליבנו, שמאפשרת לנו להתרומם אל העולם שמעבר.
ונחוצה השלמוּת הזאת של ליבנו והפתיחה השלמה הזאת של ליבנו וההתמסרות שלנו כדי שנקלוט את הקרניים שבאות דרך העדשה הזאת, דרך הפריזמה הזאת, ואחרת לא נקלוט אותם.
צריך את המקלט, לא רק את המשדר.
והקליטה קוראת בגלל הטוהר של ההתכוונות שלנו. אתם יכולים להגיד שהטוהר של ההתכוונות, זה ביטוי נרדף לשלמות האמונה או שלמות ההתמסרות. וככל שנוכל לפתח את אלה יותר, את ההתכוונות שלנו וההתמסרות שלנו והשלמות בליבנו, לאחד את המזרח והמערב לדבר אחד, ההישגים שלנו יעלו וישגשגו.
והמצב הזה של אמונה שלמה, של ההתמסרות המלאה והבלתי מפוצלת היא חיונית והופכת לדבר המשמעותי ביותר בחיינו.
אז כל התוצאות שדיברנו עליהן אתמול שאנחנו נכספים אליהן, של החופש המוחלט, של האושר הנשגב שמזומן לנו אם נעשה את הדרך עד סופה, אלה כולן קשורות בקשר הדוק ליכולת שלנו להתמסר ולהחלטה שלנו להתמסר.
ליכולת שלנו, זה אומר גם המוכנות שלנו והיכולת שלנו לשחרר אחיזות שלא תומכות בדרך. כי זמננו מוגבל. אנחנו לא יכולים לעשות גם את הדברים שלא תומכים וגם את הדברים שתומכים, כי אחרת לא נגיע. כי כשאנחנו מפוצלים, כשתשומת הלב שלנו מפוצלת, האנרגיה שלנו לא שלמה, אנחנו לא יכולים לשים מספיק אנרגיה ומספיק מומנטום כדי להבקיע, כדי להגיע. ואז התוצאות בהכרח נבלמות.
אנחנו צריכים את הפתיחה הזאת המלאה של הלב, ואנחנו צריכים את האינטנסיביות ואת הלהט שלנו בדרך, כדי שנוכל לעמוד בקשיים שמזומנים לנו בדרך ולממש את התוצאות שלה.
ואם נפעל לבטל את האגו שלנו אז גם נחווה ניסים כפי שמסופרים בדרכים רוחניות.
אדם שהשאיר לעצמו פינה פנימית של חשיבות עצמית, של גאווה עצמית, לא יכול לראות את הניסים. הוא לא יכול לחוות את המקום הנשגב.
אחיזות שהן ארציות, שהן אחרות, שהן לא בדרך, לא מכוונות לאותו כיוון. אז אפילו אחיזה אחת קטנה בחיים, בדברים ארציים, בסופו של דבר תחבר אותנו למקום הזה של חשיבות עצמית שאנחנו כל כך מורגלים בו וזה יסיט אותנו מדרך שמובילה אותנו אל מה שהוא נשגב, אל מה שהוא מעבר.
אז בואו נסתכל רגע בעצמנו ונעצום את העיניים למדיטציה קצרה
שבו לכם בנוח. עיצמו את העיניים.
התמקדו כמה רגעים בנשימה.
והתבוננו בליבכם, האם דרככם שלמה, או נגיד אחרת, האם אתם שלמים בליבכם עם הדרך, האם אתם נותנים את כל כולכם לדרך הרוחנית שלכם?
או שאולי יש מצב שהדרך היא במזרח, אבל חלק מליבכם הוא במערב?
ואם זה המצב, אם יש מידה של פיצול כזאת או אחרת, מה זה שמעכב אתכם?
מה הדבר שמעכב אתכם מלהיות מאוחדים ושלמים והרמוניים לחלוטין עם הדבר היקר והחשוב בחייכם, שזו דרככם הרוחנית?
מה הדבר שנותן את המשמעות העמוקה לחייכם?
מה הדבר שלא הייתם רוצים לעזוב את הגוף הזה בלי שתגשימו אותו?
ומה הזרעים שכל אחד מאיתנו צריך לזרוע שיאפשרו לנו לצעוד בדרך בצורה מאוחדת, שלמה, מלאי שמחה, רוקדים אל האושר?
אתם יכולים לפקוח את העיניים.
אז דיברנו על החופש, על היציאה משעבוד לחירות. החופש הזה שאנחנו כמהים לו. העולם הקסום והשמימי, המלא בעונג, שאנחנו רוצים ליצור לעצמנו, משאת נפשנו העמוקה, שכמוסה עמוק בליבנו, להיות מסוגלים להיות לברכה לכל היצורים, ודברים שאולי לא חלמנו בכלל שהם אפשריים. הדברים שבשבילם אנחנו עושים את הדרך ושנותנים את המשמעות לחיינו.
כל הברכה הגדולה הזאת מזומנת לנו, אם נוכל ליצור בליבנו את ההתמסרות המלאה הבלתי מפוצלת, את האמונה השלמה: האמונה שלנו בדרך, האמונה במי שמנחים אותנו בדרך, והאמונה בעצמנו שפוסעים בדרך. האמונה השלמה הזאת היא זו שתזרע את הזרעים כדי שנוכל לממש את מטרותינו.
וזה היה רק הפוטנציאל לצאת לחופשי. עוד לא יצאנו לחופש כי אנחנו עדיין משועבדים בכלא של מה שאנחנו קוראים לו סמסרה, בכלא הזה של כוחות ששולטים בחיינו, שכרגע אנחנו לא יודעים לשלוט בהם, ושמביאים לפעמים דברים שלא רצויים לחיינו או שלוקחים מאתנו דברים אהובים בחיינו או אנשים אהובים בחיינו.
אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט במיינד שלנו. המיינד שלנו מזַמן לנו הפתעות בלתי מוזמנות בדמות נגעים רוחניים שמשתלטים עלינו בן רגע ואנחנו חסרי אונים כנגדם.
ככה שלמרות שפיתחנו את הפוטנציאל, עוד יש לנו דרך אל החופש.
אז דרוש משהו יוצא דופן שדורש היטהרות, והוא דרוש כדי לעבור לשלב הבא שאכן יוציא אותנו ממקום של חול, ממקום של סבל, ממקום של עינוי למקום של חופש ושל קודש.
וטוב שנשאל את עצמנו את השאלה: איך אנחנו אכן נצא לחופשי? אל הקיום הטהור והנשגב?
לכולנו יש מכשולים שונים לחופש. מכשולים של בעיות כלכליות, למשל, בעיות ביחסים, בעיות בבריאות. ואנחנו מבחינים במכשולים פנימיים לחופש, שהם הנגעים הרוחניים שלנו, הכעסים שלנו שתוקפים אותנו ושהם לא בשליטתנו, נקיפות מצפון על דברים שאולי עשינו לאחרים ושקשה לנו להשתחרר מהם. ואנחנו בצבת הזאת של רגשי אשמה. אנחנו לא חופשיים.
דיברנו קודם על אחיזות שיש לנו, חלקן מאוד חזקות, שבעצם משעבדות אותנו ולא מאפשרות לצאת לחופשי.
ויש את הקארמה. זה אותם הרישומים המנטליים שצברנו על ידי מעשינו בעבר וששוכנים בתודעתנו ומבשילים להם מתי שמגיע זמנם להבשיל, בלי שאנחנו יודעים לשלוט בתהליך הזה כרגע, ומביאים לחיים שלנו דברים שאנחנו לאו דווקא מבקשים לעצמנו, אולי לא רצויים, ועם מה שלא רצוי מאלצים אותנו להיפרד ממה שרצוי.
אנחנו אומרים שהמעשים האלה, הרישומים האלה, הם התוצאה שלהם, באו כתוצאה מנגעים ברוחנו, בעיקר מהבורות, בזה שאנחנו עוד לא הבנו את המשמעות של מה שאנחנו עושים.
אז כל הדברים האלה, ועוד אפשר להמשיך למנות אותם, אז כל אלה משעבדים אותנו.
והם לא מאפשרים לנו להמריא למציאות גבוהה יותר, למציאות של להיות יצור בעל ידע כל, יצור שנמצא בעונג רצוף בלתי פוסק. גם לא נגיד יצור, זה ישות.
ישות שנמצאת בעונג רצוף ובלתי פוסק, שליבה מלא אהבה שהיא בלתי מותנית והיא לא דועכת, והיא שווה במידה אחידה לכל יצור ויצור. ישות עם חמלה מושלמת, ישות עם שמחה גדולה ובלתי פוסקת ועם יכולת בלתי מוגבלת לעזור ליצורים. מלאכים, עם ידע, אהבה ויכולת לעשות זאת.
אם אנחנו משווים את מצבנו היום ואת התיאור הזה של ישויות מושלמות, שמימיות, אז נהיה ברור כשמש שיש לנו מלאכה גדולה לעשות. הרבה עבודה לעשות ומלאכה חשובה לעשות, מאוד חשובה, שאכן יכולה להוציא אותנו לחופש, יכולה לטהר את תודעתנו מכל מה שעוכר אותה.
אז איך אנחנו נעשה את זה בפועל?
בלימוד שלנו, אנחנו מדברים על דרך שמורכבת משלושה אימונים, שלושה אימונים יוצאי דופן. ואם מתחילים מהסוף להתחלה:
האימון בחכמה
כדי שנוכל לצאת לחופשי אנחנו צריכים לרכוש את החכמה הגבוהה, את הפראג'נה פרמיטה, את החכמה שמעבירה מעֵבר. זו החכמה שבסופו של דבר תעביר אותנו אל החופש, אל הנירוונה.
ובשביל להשיג אותה אנחנו צריכים את האימון בחכמה, אנחנו צריכים אימון יוצא דופן בחכמה. למה הוא יוצא דופן? כי אנחנו יכולים להתאמן בכל מיני דברים כמו נגינה בפסנתר או רכיבה באופניים או כל דבר, בבנייה, במריחת טיח ולשים גגות וכך הלאה.אבל פה, בניגוד לכל אימון אחר, זהו אימון שמוציא אותנו לאושר, שמחסל את סבלנו. אז זה משהו יוצא דופן. אז זה אימון שנחוץ כדי להגיע לנירוונה.
ואנחנו אומרים שהחכמה הזאת, החכמה שמעבירה מעֵבר היא חכמה שמבינה את הטבע של המציאות לאשורו, שבבורותנו אנחנו עוד לא מבינים באמת.
אנחנו גם קראנו לזה ראייה ישירה של ריקות או חוויה ישירה של ריקות, הטבע האולטימטיבי של המציאות שלנו.
ואז אמרנו: איך נשיג את החכמה הזאת? אנחנו צריכים לראות את חוסר הקיום העצמי של דברים קודם. איך נראה זאת? את זה אפשר לראות רק במדיטציה עמוקה.
האימון במדיטציה
אז קודם אנחנו צריכים מדיטציה עמוקה, לפני האימון היוצא דופן בחכמה.
אנחנו צריכים את האימון היוצא דופן במדיטציה וריכוז.
וזה כולל לימוד אבל בעיקר בעיקר בעיקר בעיקר בעיקר תרגול. האימון היוצא דופן מספר שתיים זה האימון במדיטציה, להשיג ריכוז חד נקודתי שהוא מושלם, להשיג שליטה במיינד שלנו, יכולת מושלמת להתמקד בכל אובייקט שאנחנו בוחרים להתמקד בו ולהשאיר שם את המיינד על פי בחירתנו.
מי ששמעו לימוד בודהיסטי, אולי שמעו, שחכמי הבודהיזם העתיקים מימי קדם השוו את המיינד שלנו לפיל פרוע שאנחנו צריכים לאלף אותו כי הוא הולך לו לאן שהוא רוצה ולא לאן שאנחנו רוצים.
אז כמו שאת הפיל היו קושרים לעמוד ומאמנים אותו, למיינד, נותנים אובייקט ואומרים לו: תשב על האובייקט, תישאר עם האובייקט, תישאר עם האובייקט, תחזור לאובייקט, תישאר עם האובייקט.
וקורה משהו מדהים, אם אנחנו מתמידים בתרגול הזה. המיינד שלנו עובר לשלבים הרבה יותר גבוהים והרבה יותר מבורכים.
ואמרנו שאנחנו רוצים מיינד כזה כדי לראות את הריקות, את חוסר הקיום העצמי של דברים. כדי שנהיה מסוגלים לראות את הטבע האולטימטיבי של המציאות אנחנו צריכים מיינד שהוא כמו בריכה שהיא שקטה לחלוטין, שקטה שקטה וגם צלולה לחלוטין. החכמה רק יכולה להשתקף אם אין שום אדווה ושום גלים על פני האגם הזה. ואם הוא צלול, אנחנו יכולים להסתכל על התחתית בלי שום מכשול.
זו המטרה של האימון המדיטטיבי: להשיג מיינד שהוא מאוד שקט ומאוד צלול.
זה לא כל כך קשה להבין את הקשר בין האימון במדיטציה והאימון בחכמה. אנחנו צריכים את המיינד החזק הזה, השקט והצלול כדי להבחין בחכמה, שקשה מאוד להבחין בה. אילו היה קל כבר כולנו היינו מבחינים בה. קשה מאוד. היא מאוד עדינה. הסתכלות ברמות שאנחנו לא רגילים בחיי היום יום.
אז בואו נעשה עכשיו תרגיל קטן, קצר, של התבוננות.
עצמו את העיניים.
נסו כמיטב יכולתכם לשים בצד לרגע את כל העניינים שמחוץ לחדר הזה, כל מה שבבית, במקומות אחרים ולהיות כאן ועכשיו.
פשוט להיות עם עצמכם ולהסתכל פנימה אל תוך תודעתכם.
ושאלה שאני הייתי מציעה לכם לשאול את עצמכם כרגע, זה להסתכל על התודעה ולראות האם אכן התודעה שלכם היא האגם השקט והצלול הזה.
אז כדי לעזור לכם בתרגיל הזה, הייתי אומרת: תנסו לסקור תחומים שונים בחיים שלכם.
אולי לרגע חשבו על חיי המשפחה שלכם, מה קורה שם, איך אתם מגיבים לאנשים שונים במשפחה שלכם.
אולי עברו למקום העבודה שלכם, אם יש לכם כזה, האם שם יש שקט וצלילות ועונג או דברים אחרים?
אתם יכולים להתבונן בקהילה שבה אתם חיים, העיר או היישוב שבו אתם חיים. אתם יכולים להסתכל ברמה של המדינה שבה אתם חיים, האזור שבו אתם חיים,
כל האופנים השונים שבהם התודעה שלנו מגיבה למה שקורה בחיינו, וזה כולל את עצמכם, אולי, ואת הגוף שלכם.
נסו לראות עד כמה יש שקט ושלווה וצלילות, או שאולי לא, שיש גלים על פני האגם, קטנים או גדולים או מאוד גדולים.
דברים שמטרידים או מצערים או שאתם מרגישים חסרי אונים כנגדם, דברים שבולעים את שמחתכם ושלוותכם.
האם יש צלילות בתודעה שלכם, האם למשל אתם יכולים לראות קדימה את העתיד, או האם אתם יכולים לראות מה קורה במרחק מסוים מכם או במרחק כמה קילומטרים מכם?
האם אתם יכולים לראות את כל אינספור הישויות בעולמנו?
ואם אתם מוצאים, כמוני, שהתודעה עוד לא שקטה וצלולה כמו שהיינו רוצים, אז מה הוא שמפריע, מהו שמעכיר את התודעה?
אז אולי יש משהו שראיתם, שמפר את השקט שלכם או את אושרכם או שאין שום דבר כזה?
מההתנסות ברור שנחוצים תנאים נוספים כדי שהאימון המדיטטיבי שלנו יצליח ויביא אותנו לתודעה השקטה והצלולה הזאת. צריך לעשות עוד משהו. כי חלקכם כבר מתרגלים די הרבה זמן ובכל זאת המיינד עוד לא שם, הוא עוד לא שקט וצלול.
האימון במוסר
אז אנחנו אומרים שיש הרבה דברים, יש הרבה תנאים שצריכים להתקיים כדי שהמדיטציה שלנו תצליח, ולמדנו עליהם באחד השיעורים, אבל בראש וראשונה, הראשון ביניהם, זה המוסר, זה השמירה על המוסר.
וזה האימון השלישי היוצא דופן שבעצם מבחינת הסדר של התרגול הוא הראשון, וזה האימון במוסר. שאם נעשה אותו היטב זה יאפשר מדיטציה שתצליח וזה מאפשר את האימון בחכמה וזה יאפשר לנו לצאת לחופש.
למשל, אם אנחנו יושבים במדיטציה ומנסים להרגיע את המיינד ולהתמקד באובייקט מסוים, אם יש לנו משהו שמעיב על מצפוננו יהיה לנו קשה מאוד לשבת בשקט עם האובייקט שלנו, כי יש שם כובד, יש שמה משקל.
אנחנו קוראים לזה קארמה שעשינו ושכובלת אותנו, שמושכת אותנו. היא כבדה מאוד. היא תשלוט באנרגיה שלנו עד שאנחנו נלמד לטהר את הקארמה הזאת.
במילים אחרות, המדיטציה שלנו לא יכולה להצליח בלי שנשמור על המוסר, בלי שנשמור על איזשהו קוד מוסרי.
כשאנחנו שומעים את המילים קוד מוסרי, הרבה פעמים עולה אסוציאציה, עכשיו משהו מגביל אותי. אני צריך לציית לכללים מסוימים והם עלולים להגביל את החופש שלי.
אבל אם תסתכלו בהתפתחות הלוגית שעשינו עד עכשיו, זה בדיוק להיפך. הקוד המוסרי שאנחנו מתחייבים עליו ושומרים אותו הוא זה שמאפשר את החופש ובלעדיו לא נוכל להגיע לחופש של ממש. וכבר הבאנו דוגמא שלעשות מה שמתחשק לי זה לאו דווקא חופש, כפי שתיארנו בפתיחה.
מאתיה ריקאר, מדען ומתרגל ידוע, אמר כל כך יפה שהנדרים שהוא קיבל, והוא מתרגל הרבה שנים, הם הכנפיים שמאפשרות לו לעוף אל החופש.
אז מצד אחד המדיטציה שעשינו אולי קצת מורידה אותנו, כי אנחנו צריכים להסתכל ולהגיד את האמת על מה מעכיר את שלוות רוחנו, וזה לא נעים להסתכל באמת הזאת, כי אלה לא דברים נעימים בהכרח. מצד שני, אם תסתכלו על זה כמשהו שמאפשר, אם אתם רואים את זה פנים אל פנים ולא בורחים מזה ואומרים על זה את האמת, קודם כל לעצמכם, זה מאפשר לכם להתחיל לטהר את זה ולעבור לשלב הבא.
למשל, אתה מבין שאתה חייב להימנע מדבר שקר לא רק בגלל שזה עלול לפגוע בזולת, אלא קודם כל זה יפגע בך. אתה לא תוכל אחר כך להמריא כי זה יעיב על מצפונך. תהיה לך תודעה עכורה שלא תאפשר לך להמריא. אתה מבין שאם אתה פוגע במישהו זה יחזור אליך וזה יעיב על שלוות רוחך.
פוגשים הרבה אנשים שעשו עוול לבני זוגם או לבת זוגם ואחר כך שנים מסתובבים עם רגשי האשמה האלה והנקיפות מצפון האלה, ואלה משעבדים אותם.
אני חושבת שמכל הכוחות בעולם זה לא הכוח הגרעיני, זה הכוח הזה שהוא משעבד כל כך.
קארמה שבאה מפגיעה, מהפרה שלכללי אימון, מאי שמירת מוסר, היא מאוד כובלת והיא לא מאפשרת לנו להמריא אל החופש.
ואז אתיקה מוסרית פתאום נהיית כל כך חשובה ובלעדיה לא נוכל להשתחרר. ובלעדיה, בלי לשמור על קוד מוסרי, נמשיך לסבול. אז זה לא רק הבודהה אמר. את זה גם ישויות נשגבות אחרות אמרו.
כך שדרך רוחנית ראויה מעניקה לנו כללי מוסר ועכשיו את אלה אנו צריכים לשמור.
זו התחלת הדרך אל הישועה, אל הגאולה, אל השחרור, אל החופש העמוק שיבוא.
ולכל מסורת ראויה לשמה יש קוד מוסרי. ואם אין לה קוד מוסרי היא לא ראויה לשמה והיא לא ראויה שנלך בעקבותיה.
ובדרכים ראויות עתיקות, ירד קוד מוסרי אלינו. עם מסר: ועכשיו את זה תשמרו. זה יקדש אתכם. זה יאפשר לכם לעבור לשלב הבא, לעולם אחר. להתקדם לרובד קדוש של הקיום שלכם.
חכמים בדרכים רוחניות אומרים שזו דרך החיים כי בלי קוד של שמירת מוסר אין טעם לחיינו.
הם אומרים שזה הטוב האמיתי, איו כמוהו, אחד ויחיד.
