מתוך שיחות לימוד שנתנה לאמה דבורה-הלה במרכז הרוחני ערבה, 2016
מדוע אנו צריכים דרך רוחנית?
בכל אחד מאתנו יש גרעין של קדושה, גרעין של טוהר, פוטנציאל של טוהר מוחלט, וכל אחד מאתנו יכול לגלות ולפתח אותו לממדים שלא יאומנו.
ואנחנו אכן יכולים להפוך לישויות קדושות, כי זה הטבע. הזרע הזה ישנו בנו, הוא עמוק בלבנו.
ואנחנו אומרים שזו גם המטרה האולטימטיבית של כל התרגול שלנו, להתחבר לטבע הטהור הזה ולהיות, לחיות בתוך הקדושה הזאת. והקדושה כוללת את האהבה הזאת הבלתי מותנית לזולת, את החמלה שכוללת כל יצור ויצור. ואהבת לרעך כמוך במובן הנשגב ביותר של המילים.
בדרך שמציעות דרכים רוחניות כולל הבודהיזם, אנחנו עובדים באופן שיטתי לפתח את הסגולות הנעלות, לטהר את תודעתנו ולפתח את האהבה והחמלה בכדי להגיע אל המקום הקדוש הזה.
כולנו ספוגים בתשוקות. אנחנו נמצאים בעולם התשוקות, והתשוקות מניעות אותנו לכל מקום. אנחנו מחפשים לברוח מכאב ולהשיג אושר.
אבל במצב רגיל, למרות שזה בעצם כל מה שאנחנו עושים, ובכל זאת אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם מלא סבל. ובמידה שכבר מוצאים משהו טוב, הדבר הזה או שנגזל מאתנו או שחולף או שמשהו קורה ואנחנו לא יודעים להחזיק באושר. הוא לא יכול להתקיים לאורך זמן. ואנחנו נשארים עם תסכול ועם חוסר סיפוק, שהוא בעצם עמוק.
אז אדם שנמצא בדרך כזו מחפש לצמצם את השליטה של התשוקה בחייו ובורח ממצבים שמעירים השתוקקות והִתאווּת, כי הם גדולים עליו, הוא לא רוצה להתמודד אתם. הוא רוצה לפתח את התכונות היותר נשגבות.
אז אמרנו שיש לנו את הטבע הטהור הזה בבסיסנו, אבל לא קל לנו לבוא איתו במגע. קשה לבוא איתו במגע. כדי להתחבר אליו אנחנו צריכים ליצור איזשהו מרחב בתודעה שלנו, כי במצב רגיל היא מלאה מלאה בהתניות, ובאמונות, ובהשתוקקויות סמסאריות, ובדחיות סמסאריות ובאי הבנות, והיא כל כך עמוסה בכל המחשבות האלה שאין מקום, אין מקום לפגוש משהו נשגב יותר.
אז בכדי לפתוח את המרחב הזה במיינד שלנו צריך, בין השאר, לשחרר את האחיזות שבולמות ומגבילות אותנו ולא מאפשרות את המימוש של הפוטנציאל הזה, וששומרות אותנו בתוך מעגל המשמר את חוסר הסיפוק הכרוני ואת הסבל שלנו.
שלושה מרכיבים לדרך רוחנית
בכל דרך רוחנית ראויה, יש שלושה גורמים עיקריים שאנחנו צריכים לפתח, ולפתח למידה מקסימלית כדי להרחיב את המרחב הזה ולהכין את עצמנו, כדי שהתרגול המתקדם יעבוד בשבילנו. אלה נקראים גם שלוש הדרכים העיקריות או שלושה רעיונות מרכזיים. ואלו הדרכים:
1. תפנית.
2. הבודהיצ'יטה – הדרך של החמלה, של הלב האוהב.
3. השקפה נכונה, הבנה נכונה של המציאות שלנו.
אז אלו שלוש התייחסויות, שאדם צריך להשקיע מאמץ לא קטן, לטפח בליבו ולהביא אותן למידה של שלמות, כדי להכשיר את עצמו להיות כלי ראוי לתרגול מתקדם יותר.
תפנית
הדרך הראשונה, התפנית – יציאה ודאית, בטיבטית Ngen jung .
יציאה וודאית, משמעה, שאנחנו יוצאים לבטח, לגמרי, מן הגישה המוגבלת הרגילה שלנו, שהיא לא מבינה, שהיא עסוקה בעצמנו, שיש בה הרבה אחיזות בדברים שמופיעים בחיינו, בלי שאנחנו מבינים את הדברים האלה.
ועיקרה של התפנית היא שחרור האחיזה הזאת. לאו דווקא לוותר על כל הדברים שיש בחיינו כי אלה יופיעו או שלא יופיעו בהתאם לקארמה שלנו. אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לשחרר את האחיזה בדברים האלה את המחשבה שהדברים האלה הם שיגרמו לי אושר, באיזה שהיא צורה, כזאת או אחרת.
אז תפנית אין פרושה לוותר על עונג או על הנאה, כדי להשיג אושר. זה לא מה שאנחנו מתבקשים לעשות. מה שאנחנו מתבקשים לעשות זה לוותר על ציפיות לא מציאותיות מהדברים שיש בחיינו. כשאנחנו מצפים שמהדברים האלה יצמח האושר שלנו.
אין בהם את התכונה הזו, אין בדבר חיצוני משהו שיכול להביא לנו אושר. אז את הגישה הזאת אנחנו מחפשים לשחרר. זו התפנית – לפנות מהגישה שלא תעבוד לנו.
תפנית של ממש גם מבוססת על ההבנה, שהתענוגות הרגילים של החיים הארציים, הם סוג ב'. גם הטובים שבהם, גם הנפלאים שבהם הם סוג ב'.הם לא דומים בכלל, בסדר הגודל שלהם לעונג היוצא דופן שפוגשים, כאשר מגשימים את הפוטנציאל העמוק ביותר שיש בנו של אושר עמיד, היכול להתקיים לאורך זמן, , אושר של הארה.
מה שמאפשר את התפנית, זה להבין שהדבר שאנחנו אחוזים בו, ושכל כך קשה לנו לשחרר הוא ללא יכולת השוואה לעומת הדבר שמזומן לנו אם נוותר על האחיזה הזאת.
אנחנו שואפים למצוא סוג של אושר שלא מושפע על ידי נסיבות חיצוניות, הוא לא תלוי בנסיבות חיצוניות, בכלל.
הדלאי לאמה מתאר אותו כך:
זה כמו לצלול עשרה מטר מתחת לפני האוקיאנוס. למעלה יש גלים. האושר שאנחנו מחפשים מושווה לשקט הזה שישנו עשרה מטר מתחת לפני הים. הגלים לא משפיעים עליו.
אז אותו אנחנו מחפשים.
ומה עם האחרים?
אבל עדיין יש בעיה, כי כאשר מפתחים סוג כזה של חשיבה, שנמאס לי מהמצב הזה, הכרוני, של חוסר סיפוק ושל אושר סוג ב' או ד' או ת', ואני רוצה משהו אחר, עדיין המחשבה היא 'אני', 'אני', עלי, 'אני'.
נמאס 'לי' מזה, 'אני' רוצה את זה. עדיין המחשבה היא עלי. וזה, בלי להתכוון, יוצר סוג חדש של מגבלה, לא פחות גדולה מהמגבלה הקודמת שתיארנו, של האחיזות. כי זה סוג של מחשבה שהיא מאד צרת טווח, טווח מאד קטן, עלינו. מבין כל היצורים שיש בעולם אנחנו מעוניינים בעצמנו, קודם כל בנו. אז מראש אנחנו מגבילים את הפוטנציאל של האושר למשהו זניח בעולם שלנו. אדם אחד לעומת כל אינספור היצורים.
אז אם זו הגישה שלנו, אנו מונעים מעצמנו את הפתיחה הגדולה לאושר הנשגב, שלא תתאפשר, כי מראש כלאנו את עצמנו במין מקום קטן כזה, והיא גם גורמת ללב להיסגר. כשהמחשבה שלנו כל הזמן עלינו, ליבנו נסגר.
והמטרה שלנו כאן היא לפתוח את הלב, לפתוח. בלי זה לא תתאפשר המטרה הנשגבה שאנחנו מייחלים לה. זה לא יקרה.
אז אפילו אם אנחנו לא באופן מודע אומרים לעצמנו: אני מעוניין רק בעצמי, ורוב האנשים לא יגידו את זה לעצמם, אבל בפועל אם הם יבחנו את המחשבות שלהם ואת העיסוקים שלהם. והם יהיו עסוקים ב-בי. בי, במה טוב לי, מה החברים שלי, המשפחה שלי, הבית שלי, הפרנסה שלי, בי, בי, בי, בי, בי, בי. זה סוגר את ליבנו.
ואנחנו אומרים שכל עוד אנחנו עם חשיבה כזאת, לעולם לא נוכל לפתוח את הלב ולכן לעולם לא נוכל לחוות את האושר הנשגב שעליו אנחנו מדברים. והדרך היחידה כן לפגוש אותו, זה לפתוח את הטווח הזה, לפתוח את הכלא הזה שאנחנו בעצמנו יוצרים וכולאים בו את עצמנו, כשאנחנו ממקדים את המחשבות על העצמי.
חלק מהדרך זה פיתוח חשיבה שמופנית לעולם שסביבי ולא רק לעצמי. זה לשחרר את הגישה של הוקרה עצמית, שהיא כל כך ספוגה בנו, מורגלת בנו. באנו איתה למעשה לעולם והמשכנו לטפח אותה מאז שנולדנו, בעידודה של הסביבה שלנו.
אז את זה אנחנו צריכים ללמוד לשחרר. וזה לא קל, כי זה מורגל בנו מאד חזק, מאד חזק, עד כדי רמה של אינסטינקטים.
אם מסתכלים בלימוד שנתנו לנו מורים רוחניים גדולים, הגדולים באמת, הם כולם אומרים שהגישה הזאת של הוקרה עצמית, ההרגל הזה של המיינד שלנו להוקרה עצמית, הוא מין חנק רוחני, הוא יוצר חנק רוחני.
ואם אנחנו אכן רוצים לממש את הפוטנציאל הגבוה שלנו ולהשיג לא רק סיפוק בחיים האלה, אלא סיפוק נעלה יותר, נשגב יותר, אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו ככל יכולתנו, ככל יכולתנו, באופן המלא ביותר שאנחנו מסוגלים לו, לרווחה של הזולת.
וזאת הדרך היחידה לפתוח את ליבנו. זו הדרך היחידה להשיג את האושר במובן העמוק שדיברנו עליו, שאנחנו מייחלים לו ונכספים לו.
ונאמר שלמדנו קצת, פסענו קצת על דרך רוחנית ואולי פיתחנו קצת שחרור אחיזות ותפנית וכך הלאה, זה יצר כבר קצת מרחב אצלנו. זה כבר שחרר אותנו במידה מסוימת, יצר קצת חופש, קצת אנרגיה שהיא חיובית.
אז עכשיו אנחנו צריכים לעשות החלטה עמוקה לשלוח את האושר הזה לאחרים, לחפש דרכים להעניק אותו גם לאחרים.
וכאמור, לפי הלימוד הבודהיסטי, לא נהיה מסופקים לחלוטין בלי שנפתח את ההתייחסות הזאת שמחפשת לפעול למען הזולת ככל יכולתנו. לא סתם לפעול, לא לתת להם את השיירים, אלא לתת להם את המיטב שבנו. בלי זה נשאר אולי משועממים, אולי נחיה חיים חסרי משמעות, ובעיקר נהייה בודדים.
נצטט מהפאנצ'ן לאמה הראשון, מתוך הטקסט של מנחה ללאמה: (לאמה זה מורה רוחני\ת)
הוקרת עצמי בלבד – פתח לכל צרה.
הוקרת כל אימותיי,
היסוד לכל מעלה.
זאת אומרת היצורים, הזולת להם אני דואג כפי שהייתי דואג לאמא שלי.
והוא ממשיך בפנייה ללאמה:
ברכני, אם כן,
שאלמד להפוך תרגול עמוק זה של החלפת עצמי עם זולתי
ללב ליבו של אמוני הרוחני.
לב ליבו של אמוני הרוחני. וזה, אומר לנו הפאנצ'ן לאמה, ואומרים הרבה מאד מורים אחרים. אתם יכולים ללכת ולחפש את הציטוטים האלה. אנחנו מביאים אותם בשפע ובנדיבות.
אבל אתם לא חייבים ללכת לשמה. מספיק להסתכל בחוויה שלכם. מספיק להסתכל, אם היו לכם רגעים בחיים שבהם הקדשתם את עצמכם למען הזולת ואז הסתכלתם איך אתם מרגישים, יותר מאוחר, לא באותו זמן, באותו זמן אתם עסוקים מדי בזולת, אחרי זה.
דוגמה שאולי מוכרת לכם, זה אם היה לנו תינוק. אז כשהתינוק קטן ויש לו את הצרכים שלו ולא משאיר לנו הרבה ברירה, אנחנו צריכים להתמסר לו, ולא חושבים יותר מדי על עצמנו, אבל במבט לאחור, חולף זמן מה, אנחנו רואים שזו אולי הייתה התקופה המאושרת ביותר בחיינו, ודווקא אז התינוק בכה הרבה. אז אנחנו יכולים להיווכח בזה בעצמנו.
אם מסתכלים איך חיו המורים הגדולים, איך חי הבודהה שקיאמוני. הבודהה נולד לתוך חיים של מלך, של נסיך, עם כל מה שיש לנסיכים, והחליט לוותר על זה כדי למצוא את מה שיועיל לאחרים. ויש המון סיפורים כאלה. הרבה מהמורים הבודהיסטים הגדולים היו כאלה בני מלך שנועדו למלוכה. ככה זה מאסטר שאנטידווה, ככה זה נגארג'ונה. יש הרבה דוגמאות. זה מה שהם עשו.
ומעניין, לשאול לָמה היה צריך להיות בן מלך בשביל זה? עם כל מה שהמלוכה נותנת, עם כל הפינוקים בהודו הקדומה, אלה היו פינוקים אדירים, כדי לוותר אליהם ולממש פוטנציאל עמוק יותר וחשוב הרבה יותר.
ההסבר אולי, שהילד שצמח בחצר המלך ונועד להיות יורש העצר, חינכו אותו מראש, הסתכלו אליו כאל יורש עצר. מראש קדו לו וכך הלאה, והוא גדל עם הרבה ביטחון.
אתם יודעים, הרבה פעמים אנשים אומרים: אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה, אם אני מסוגל, אם אני מסוגלת לזה. כולנו בני מלך, תראו לאן נולדנו, תראו לאן נולדנו. יש לנו כל מה שצריך.
והאנשים האלה לקחו את כל מה שהיה להם ותיעלו את זה למקום שבו הם יכלו להביא ברכה לכל כך הרבה אנשים אחרים.
ואם נסתכל על עצמנו, במונחים של איך חיים רוב היצורים בעולם, אנחנו חיים בעולם אגדי לגמרי, בפנטזיה. ולמרות שנולדנו כולנו למציאות כבני מלך אנחנו מצטמצמים בתוך ה'אני' הקטן שלנו והמחשבה על עצמי וכך הלאה.
כאמור, אם אנחנו מחפשים הוכחות לזה שהוקרה עצמית היא שורש כל צרה והוקרת האחרים היא פתח לכל מעלה, אנחנו לא צריכים לחפש רחוק, אנחנו יכולים להסתכל בחיים שלכם, בהתנסות שלנו.
אז ראינו כבר איך ההיאחזות בהבלי העולם, בדברים הארציים מונעת מאתנו את החוויה של האושר הנשגב יותר, ואת הסיפוק העמוק יותר שאנחנו מחפשים.
ואמרנו שאנחנו צריכים לפתוח את המרחב הזה בתודעה שלנו, לשחרר את ההרגל הנורא הזה של להיות אחוזים בהנאות העולם.
באותה המידה אנחנו גם באופן אובססיבי אחוזים בעצמנו ובאושר שלנו האישי, ואולי גם בשל המשפחה שלנו, חלק מהזמן, לפעמים. גם את אלה אנחנו צריכים לשחרר, אם אנחנו אכן רוצים להגיע לאושר הנשגב ולעזור ליקרים לנו להגיע לשמה.
אנחנו לא עוזרים להם אם אנחנו לא עושים בעצמנו את הדרך. אז הם בעצמם כלואים באותו מקום.
בודהיצ'יטה – השאיפה להארה
אז אנחנו מדברים פה על מוטיבציה מאד גבוהה שדרושה כדי להצליח בדרך הרוחנית, וזאת המוטיבציה שלה אנחנו קוראים לה בודהיצ'יטה.
הבודהיצ'יטה זה הדחף הבלתי נשלט, שהוא לא ניתן לשליטתנו, שהוא כל כך עמוק, דחף להגיע להארה שאנחנו, כל מה שאנחנו עושים זה להביא את עצמנו להארה, מתוך מחשבה להיטיב עם הברואים. זו המחשבה שמניעה אותנו.
לא רק 'אני' קטן או אולי עוד כמה אנשים סביבי, אלא כל היקום הזה.
השאיפה הזאת נותנת רוח גבית אדירה. אין שום דבר שעומד בפניה. כשאנחנו מחליטים להקדיש את עצמנו בצורה כזאת לברואים על ידי שנעשה כל מה שאנחנו יכולים להגיע להארה, הדברים כולם מסתדרים.
אם אנחנו מסיטים את הפוקוס מעצמנו לזולת: הבעיות שלנו מתגמדות ברגע זה.
עצם ההתכוונות להיות 'אני מקור של ברכה ליצורים', מגייס אנרגיות לעברנו שמתחילות לגמד ולמוסס את כל המכשולים העומדים בדרכנו. הדברים מסתדרים. הכוונה הזאת היא כל כך קדושה והיא כל כך גדולה והיא כל כך עצומה, שאם מתחילים לתרגל אותה, החיים פשוט זורמים לאן שאנחנו רוצים להגיע. החיים יזרמו אתנו. כל מה שמופיע כעת כמכשול יופיע פתאום כהזדמנות.
אז זאת הגישה של בודהיצ'יטה. הרצון להקדיש את עצמי לרווחת הזולת. אנרגיה עוצמתית במיוחד שמביאה לנו את כל מה שטוב בעולם, כל מה שאנחנו בעצם אנחנו רוצים ועוד הרבה יותר, מעבר למה שאנחנו יכולים לחלום.
כשהלב מלא בבודהיצ'יטה, כל המחשבות של הוקרה עצמית, הן מתביישות, בפני הבודהיצ'יטה. הן מתכופפות, ומתחבאות.
ואנחנו מושכים אלינו את כל הנסיבות והתנאים התומכים, כדי לתמוך בנו בדרך.
הדלאי לאמה, מדבר על אנוכיות. הוא אומר: אם אתם כבר רוצים להיות אנוכיים אז תהיו אנוכיים עם חוכמה. אוקי?
פיתוח הבודהיצ'יטה, זה הרצון הזה להיטיב עם כל הברואים, לא סתם רצון להיטיב, אלא להביא את עצמנו למקום שאכן נוכל להיטיב עם כל הברואים, ולא רק בגדר משאלה בלבד אלא גם: "אני אעשה מה שצריך כדי להביא את עצמי למקום הזה".
זה גם הדבר הכי אנוכי שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, כי זה מגייס לעברנו בדיוק את כל הדברים שאנחנו חולמים עליהם ונכספים להם ומתלוננים שהם חסרים. אז זה סוג של אנוכיות, אבל היא מאד חכמה. היא אנוכיות ומאד לא אנוכית, ותביא לנו את כל האושר שאנחנו רוצים.
ואם אנחנו רוצים להיות הכי מאושרים שיש, אז אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו בכל הלב, עם כל הלב, למשאלה הזאת להיות לברכה לברואים, ולעשייה שתביא אותנו למקום הזה.
אז בודהיצ'יטה, זה לא משהו שצריכים להאמין בו, בטח לא באמונה עיוורת במה שנאמר כאן. אנחנו יכולים לעשות ניסויים עם עצמנו, ולבדוק.
אם אנחנו נקלעים למצב שבו אנחנו פוגשים בעיות אדירות, עצומות, ונראה שאין לנו שום שליטה על הדברים האלה, הם באו אלינו, ואנחנו לא יודעים מאיפה, מהממשלה, מהבריאות, מהגיל. כשנתקלים במכשולים גדולים, טוב לעשות את הניסוי הזה עם עצמנו.
במקום הזה שבו אנחנו מרגישים כאילו הר יושב עלינו, לעשות shift קטן. לקחת קצת מהמרחב הזה שיצרנו במיינד על ידי התפנית, ולעשות shift קטן ולהפנות את תשומת הלב למקום אחר, לברואים. ולראות מה יקרה.
צריכים אבל לעשות את זה מעומק הלב, מכל הלב. כמו שאמרנו, בודהיצ'יטה זה לא סתם רצון לעזור, זה מקום שכל כולנו מגויס להיות -אלה שאכן -יוכלו להיות לברכה לברואים.
טוב לנסות, אם יכולים להביא את הרגש הזה, אפילו לזמן קצר, אפילו לכמה דקות ביום, שזה המון, זה המון. כמה דקות ביום זה המון.
-אנחנו יכולים לעשות את זהו ולראות אם חל shift. האם המכשולים הגדולים האלה שנראים כאילו שהם הר שיושב עלינו, מתחילים להפוך לתל קטן ומתיישרים.
כל הנטל הזה שיושב עלינו, על כתפינו, שבא מההתעסקות בעצמנו, מההוקרה העצמית, מוּסַר.
די, אנחנו כבר לא צריכים לדאוג לעצמנו, אנחנו רק צריכים לדאוג לכל האחרים. זה הכול. השאר מסתדר לבד. אין נטל יותר. זה פשוט, זה פשוט. זה רק נראה לנו קשה ומסובך כי אנחנו כל כך לא רגילים להיות שמה, אבל זה הדבר הכי פשוט שיש.
אז אפילו כשיש לנו כמה רגעים כאלה של מיינד של בודהיצ'יטה, זו כבר טעימה קטנה מהמיינד של הארה, מהמיינד הזה שעליו אנחנו מדברים, של האושר המושלם. ואנחנו, כאמור, נגלה אוצרות שלא חלמנו שישנם. אנחנו קצת יוצאים, קצת מגיחים מהכלא הזה שבו כלאנו אנו עצמנו את עצמנו, של האחיזה בעצמי ושל ההוקרה העצמית.
עוד גישה שהיא שגויה בנושא הבודהיצ'יטה, זה שמתייחסת לבודהיצ'יטה בצורה סנטימנטלית. אנחנו אומרים: הו זה, זה אהבה כזאת גדולה שיש למישהו, הו כמה היינו רוצים שכולם יהיו מאושרים, אנחנו לא יכולים לשאת שאנשים סובלים .
אבל אז אנחנו מסתכלים על הסבל הזה שיש לאנשים סביבנו והוא נראה כל כך אדיר, אז איך אנחנו, שלא מסוגלים, נוכל לשחרר את כל הסבל הזה מהאחרים. ואז במקום להתחיל לפעול למען היצורים, אנחנו מרגישים קטנים ונהיים מדוכאים ובדיוק האהבה הזאת מתחילה להעיק עלינו, כי איך אנחנו נממש את זה.
זה בגלל שאנחנו לא מבינים את הרעיון של בודהיצ'יטה. בודהיצ'יטה זה לא איזה מין אהבה סנטימנטלית כזאת, שרק אוהבת את היצורים. בודהיצ'יטה אין לה שום קשר לרגש הזה הלא נוח של ייאוש כנגד הסבל שאנחנו פוגשים בעולמנו.
בודהיצ'יטה היא התייחסות שהיא מאד נינוחה, רגועה, התייחסות של לב פתוח, בלי קשר לנסיבות. לא משנה מה קורהסביבנו, הלב נשאר פתוח.
זה קשה אבל אפשר לתרגל את זה. כמה שאנחנו יכולים, כמה שאנחנו יכולים, הוא נשאר פתוח.
עוד גישה שאנשים שוגים ביחס לבודהיצ'יטה, הם אומרים: "עד שאני לא אהיה ישות מוארת, אני לא באמת אוכל לעזור ליצורים כמו שהייתי רוצה. אז שהם יחכו קצת ואני אעבוד ואני אגיע להארה ואז אני אעזור להם".
אז זאת שגיאה מחשבתית גדולה, כי לא נוכל להגיע להארה בלי לעזור להם כבר עכשיו, בלי לעשות כל שביכולתנו, פיזית ומנטלית, בשביל היצורים. לא רק זה, אלא שזה תוקע את החשיבה שלנו. זו חשיבה ששוב נתקעת עם איזה אמונה מגבילה, שהיא לא נכונה גם ומונעת מאתנו להתחיל.
אנחנו אומרים: אוקי אני אעזוב אותם, קודם אני אגיע להארה. המוות יכול לבוא בכל רגע. איזה נים יכול לפקוע במוחנו וההזדמנות נגמרה. אין למה לחכות עם המימוש של האהבה שלנו לזולת, אין למה לחכות. אז בו בזמן שאנחנו לומדים ומתרגלים וכך הלאה לפתח את האהבה שלנו ואת החמלה שלנו ואת החוכמה שלנו וכך הלאה, אנחנו במקביל, כל הזמן, מחפשים איך להיטיב עם האחרים.
איך להיות לברכה לזולת. בצורה המקסימלית ביותר שאנחנו יכולים.
פיתוח השקפה נכונה
לאחר שפיתחנו תפנית וחמלה כלפי הסבל של שאר היצורים, נוכל לשכלל את היכולת שלנו לעזור לאנשים באמת ובאופן רדיקאלי. זאת עם פיתוח חוכמה המבינה מהיכן מגיעות תופעות בלתי רצויות (וגם רצויות) לעולמינו וחיינו. המשמעות של השקפה נכונה היא להבין:
מדוע יש סבל ומדוע יש אושר בעולמי?
מהן הסיבות לסבל ומה הסיבות לאושר?
איך אנו יכולים להתחיל לשלוט במציאות שלנו במקום שהיא תשלוט בנו?
ואז זה מעביר אותנו לצורך לפתח, למה שקראנו, השקפה נכונה. השקפה שמבינה קצת יותר לעומק את טבע המציאות שלנו.
ואמרנו שבאופן רגיל יש לנו אחיזה חזקה במה שאנחנו קוראים 'אגו'. יש אגו. עם זה אין כל כך בעיה, הבעיה עם האחיזה החזקה באגו. האגו מכוון אותנו כל הזמן לעבר מה שמושך אותנו ודוחף אותנו לברוח ממה שדוחה אותנו. וכדי שנימשך למשהו ונברח ממשהו אנחנו צריכים להאמין בדברים האלה שהם כפי שהם מופיעים בפנינו.
אם משהו אטרקטיבי הוא מצד עצמו אטרקטיבי ואני צריכה ללכת לשמה ולהשיג את זה לעצמי. או אם משהו שנוא עלי, אז הוא בוודאי דבר שנוא מעצם טבעו ולכן עדיף שאני אברח לצד השני או שאני אפגע בדבר הזה.
יש לנו התקבעות, יש לנו קיבוע מאד חזק על הטבע של התופעות סביבנו, בלי שבדקנו קצת יותר את המהות שלהם. ומהבחינה זאת אנחנו משועבדים על ידי התפיסות האלה.
האחיזה הזאת היא בעצמיות של תופעות, באמונה שהן באות איכשהו מחוץ לי ולא קשורות אלי ולכן אני צריכה את זה להביא אלי ואת זה לדחוף ממני. זה משעבד אותנו לדפוס מסוים של התנהגות. אנחנו אומרים שהוא ממשיך ומייצר עוד ועוד צרות בשבילנו. מכניס אותנו למעגל מכושף של סבל.
ואמרנו אתמול שלא פשוט להיפטר מהרודנות הזאת של אגו. זה לא עניין קטן. הוא ספוג בנו עד העצם.
אבל אנחנו יכולים לשחרר קצת את הרמות הגסות יותר שלו, את הרמות הברורות יותר שלו. עדיין הדברים יופיעו כאילו שהם באים מבחוץ, חיצוניים לי. די הרבה זמן הם יופיעו ככה. אבל אנחנו יכולים קצת לשחרר את האחיזה החזקה שיש לנו באמונה שהם כפי שהם.
אז מי שפיתחו הבנה עמוקה של המציאות, עדיין רואים את הדברים מופיעים כמו מנהל מרגיז, אדם אהוב, מאכל שטעים לנו, רעש שמציק לנו אבל הם אינם מאמינים ל"סיפור" שמאחורי זה.
אז בשלב ראשון אנחנו רוצים להיות קצת כמו אותו מתרגל. אנחנו עדין רואים את הדברים כפי שהם מופיעים, אבל אנחנו קצת יותר סקפטיים ביחס למהות העמוקה שלהם.
בסופו של דבר, כשהמיינד שלנו יהיה טהור מספיק, הדברים יופיעו לנו בצורה טהורה. הם לא יופיעו בצורה שמפעילה אותנו, שמהווה טריגר לרגשות כאלו או אחרים. אנחנו נבין אותם יותר. וזה יהיה חופש של ממש. זה יהיה חופש של ממש.
זה מצב של תודעה שכל אחד מאיתנו יכול להשיג. עם לא מעט אימון. אנחנו לא צריכים לחכות עד שזה יקרה, כי זה יקרה אחרי הרבה אימון. אם אנחנו נתחיל לשחרר קצת, כמו שאמרנו, את התפיסות המוצקות האלה שלנו שמייחסות אופי מאד מוחשי ומוצק וקונקרטי ועצמי לדברים, אנחנו כבר מתחילים לטעום מידה של חופש.
להיזהר מתפיסה ניהיליסטית
ובלימוד הבודהיסטי מזהירים אותנו מפני לקחת את הגישה הזאת רחוק מדי.
כי אם אנחנו אומרים: אוקי, אז האדם הזה, הוא נראה לי לא נחמד, והוא מדבר לא יפה ובכלל יש לו דעות קיצוניות ואני לא צריכה להיות עם האדם הזה, וכך הלאה, אז אני יכולה להיות אחוזה מאד חזק בתפיסה הזאת שיש לי של אותו אדם ולשנוא אותו ולנסות להרחיק אותו וכך הלאה. או אם אנחנו שומעת לימוד כמו זה, כאן, אז אנחנו יכולים לאמר: אה, אז אולי הוא לא באמת שמה כמו שחשבתי, אולי בכלל הוא לא שמה.
אנחנו אומרים שזה גם לא נכון. אנחנו קוראים לזה תפיסה ניהיליסטית, תפיסה ששוללת קיום של דברים ואז יש מן התייחסות למציאות שהיא לחלוטין לא מציאותית. תפישה שאין שם בכלל דברים, ואנו לא צריכים בכלל להגיב להם, הם בכלל לא שם. אני אשב ואשתוק ולא אעשה כלום כי זה לא באמת שמה.
אנחנו אומרים שזו גם שגיאה, ועוד יותר חמורה מהשגיאה הראשונה שציינו, זו שמייחסת לדברים קיום עצמי.
אז איך אנחנו יוצאים מהמבוך הזה?
מצד אחד אנחנו אומרים: הדברים הם לא כפי שהם מופיעים בפנינו, ומצד שני, אנחנו אומרים ללכת לצד השני ולהגיד: אוי, הם בכלל לא שמה, מה שמסוכן לא פחות ולא יביא אותנו לאושר בטוח, ויפיל אותנו חזק. אז איך אנחנו יוצאים מזה?
אז בלימוד הבודהיסטי יש הרבה דגש על מה שקוראים קיום תלוי. אנחנו מסתכלים על התופעות כפי שהן מופיעות בפנינו, ואנחנו אומרים: אוקי, זה מופיע בפני ככה, איך זה קרה שזה הופיע בפני ככה?
ופה יכולה להיכנס מחשבה, למשל, כשאני רואה את הפרח הזה, ואני אומרת: וואי איזה פרח יפה, איזה ריח, איזה צבע. ואת זה אני רוצה לשים אצלי באגרטל, כדי שחלילה לא אהיה בלי פרחים באגרטלים…
אז זאת דרך אחת שנאחזת בפרח, "בוודאי לא אתן אותו למישהו אחר. זה שלי בכלל. ומי לקח את הפרח שלי?" זו גישה אחת.
הגישה השנייה תגיד: זה לא באמת פרח. זה רק נדמה לי שזה פרח.
אנחנו לא רוצים לא את זה ולא זה. במקום זה אומרים: אוקי, הפרח הזה, למשל, מישהו גידל אותו בחממה שלו. מישהו זרע וטיפח והשקה וסיפק את כל התנאים הנכונים, אחר כך מישהו גזם, ואחר כך מישהו איגד ואחר כך מישהו הביא את זה לחנות, ובחנות היו צריכים לשלם חשבון חשמל, שכר דירה וכך הלאה, ואחר כך היה איזה כלי רכב שהביא את זה לכאן.
שרשרת שלמה של אירועים שקרו הביאו אלי את הפרח, ואז הוא מפסיק להיות בעל קיום עצמי משלו, מוצק כזה, כי הרבה הרבה גורמים הצטרפו יחד כדי שאני אקבל את הפרח.
כשאנחנו מסתכלים איך הוא כן קיים, זה יהיה איוולת להגיד שהוא לא קיים, אבל אולי לא בכזו צורה מוצקה.
אז כאן הסתכלנו על הסיבות שהביאו אותו אלי. זו צורה אחת להסתכל, על הסיבתיות שהביאה אותו אליי. הפרח היא דוגמא פשוטה, אבל כל דבר ככה. אפילו אותו אדם שמנבל את הפה או אולי מעלה דעות של שנאה וכך הלאה, משהו הביא אותו לשמה, איזה התנסות בחיים שלו הביאה אותו לשמה. היה רקע שהביא אותו לאן שהביא אותו, אז הוא לא כל כך מצד עצמו כזה, הוא תוצאה. הוא פרי של כל הדברים שהתרחשו בחייו עד אותו רגע. זאת גישה אחת.
ויש עוד גישות, שמעמיקות יותר בהתבוננות הזאת בקיום התלוי של התופעות. אבל בסופו של דבר, הן כולן מובילות למסקנה שגם אנחנו וגם כל דבר שסביבנו, בלי יוצא מן הכלל, בלי יוצא מן הכלל, ריקים מכל שמץ של קיום עצמי. גם אצלנו וגם אצל כל מה שסובב אותנו, כל מה שמופיע- תלוי בסיבות, בא מסיבות. הוא לא קיים באופן עצמאי בלתי תלוי בסיבות.
אז אנחנו אומרים: הוא ריק מקיום עצמי. הדברים ריקים מקיום עצמי.
זאת צורה אחת להציג ריקות. הם לא קיימים בלי הסיבות והתנאים שמאפשרים את קיומם, הם תלויים בדברים אחרים. וככה כל הדברים, בלי יוצא מן הכלל.
התיאור הזה שנתתי, של גישות קיצוניות שמצד אחד מייחסות קיום עצמי לדברים, ומצד שני מכחישות בכלל קיום של דברים, אלה גישות קיצוניות שתיאר בפנינו חכם גדול בשם נגארג'ונה, שחי לפני כ-1700 שנה. הוא היה נזיר בודהיסטי, פילוסוף יוצא דופן במבריקות שלו, כתב הרבה מאד על ריקות.
הוא מזהיר אותנו מפני נפילה לגישות הקיצוניות האלה. והוא מרחיק ואומר, תוך הרבה פירוט בספרים שלו, שכל תפיסה ותפיסה שיש לנו, כל התפיסות הרגילות שיש לנו, כל המושגים הרגילים שיש לנו, הם שגויים.
למי ששומע את זה בפעם הראשונה זה אולי נשמע קיצוני, אבל הוא אומר: בלי יוצא מן הכלל! והוא מלמד אותנו את זה. הוא מסביר לנו. כל הגישות הרגילות שלנו, התפיסות הרגילות שלנו, הן שגויות, הן לא באמת מבינות את המציאות שלנו.
ובגלל שאנו לא ממש מבינים את המציאות שלנו ומגיבים מתוך אי הבנה, אנחנו גורמים לעצמנו סבל. והוא אומר: את כל הסבל שאנחנו סובלים, אנחנו גורמים לעצמנו, בלי יוצא מן הכלל.
אז זה מאד מעניין, כי בזה שהוא אומר לנו: התפיסות שלנו שגויות ולכן אנו סובלים, הוא אומר לנו: עכשיו, אם תתקנו את השגיאה יש לנו סיכוי לצאת מסבל.
אז זה כבר מתחיל לעניין אותנו. עכשיו אנו רוצה לדעת מה זאת השגיאה הזאת שאנו עושים כל הזמן, ואיך אנו מתקנים אותה.
אז ההזמנה בלימוד שלו, בלימוד של אריה נגארג'ונה, היא להתחיל לפתח הבנה לאופן שבו הדברים מופיעים בפנינו. וברגע שתהיה לנו יותר הבנה, זה יכול להוות מצפן עבורנו כדי להוציא את עצמנו ממצבים שבהם אנו מגיבים וסובלים, ממערבולות רגשיות, מנגעים רוחניים, מאי שקט, מסבל.
האימון הזה של להתחיל להבחין בטבע האמיתי של המציאות, מביא אותנו גם להבנה שהמציאות היא לא רק סביבי, היא גם בתוכי, וזה מביא אותי למצב של בהירות התודעה שלי ומחבר אותי למקום הטהור הזה עליו דיברנו מקום שיש בכל אחד מאיתנו ושהוא עטוף בהרבה מסכים של בורות ואי הבנה.
ואז כשאנחנו מתחילים בהדרגה בהדרגה לפתוח את המסכים האלה, באמצעות ההבנה שלנו, קודם כל, זה גם מוביל אותנו למצבי תודעה הרבה יותר רגועים, הרבה יותר בהירים, הרבה יותר ברורים, ועם הרבה פחות קונפליקטים, חיצוניים ופנימיים.
עוד דוגמא שהוא נותן, משל לכל זה, זו הקשת בענן. יש ענן ויש קשת
ואנחנו מסתכלים על הקשת, ואומרים: וואו, איזה צבעים, איזה יופי, בואו נתפוס את הקשת, בואו נשים אותה אצלי בסלון. אנחנו מנסים להתקרב אבל לא יכולים להגיע לקשת, היא הולכת ומתרחקת ואני לא יכולה לתפוס אותה, כי היא לא מוחשית. היא נראית באופן מסוים, אבל כשאני מנסה לתפוס אותה, מתברר שהיא לא כמו שהיא נראית.
זה משל לאיך שהתופעות מופיעות בפנינו. כל התופעות, לא רק הקשת. יותר קל לנו להבין את זה על הקשת. אבל כל תופעה ותופעה היא כזאת.
אנחנו מחפשים את האהבה אצל אדם מסוים, מצפה שעכשיו יהיה לי טוב, וארגיש אהבה, מנסה לאחוז בהם, וזה לא מה שחשבתי.. ועובר זמן ואנו לא כל כך מאוהבים, והם כבר לא מתנהגים כמו שציפינו. כי ככה כל התופעות. כשאנחנו מנסים לאחוז בהן ולתפוס אותן, מתברר שהטבע שלהן הוא לא כמו שזה נראה לי, לא כזה מוחשי, לא כזה מוצק.
ובמצב רגיל אנחנו הלומים, המומים, באין ספור תופעות שמופיעות בזו אחר זו, בקצב, אנחנו אומרים של 65 בשנייה. תופעות שאנחנו כל הזמן מאמינים בקיום העצמי שלהם, ולאף אחת מהן אין קיום עצמי. ואנחנו כל הזמן שבויים ברודנות הזאת של התפיסה השגויה שלנו.
ויש לנו הרגל נטוע עמוק לרוץ אחרי כל התפיסות האלה, שהן כולן שגויות. לחפש את שאהבה נפשי, אבל זה לא שם! לא נמצא את זה שם. אז אנחנו צריכים להתחיל לשחרר קצת, לשחרר קצת את האחיזה הזאת שמובילה אותנו לכל כך הרבה בלבול.
ואריה נגארג'ונה והבודהה והרבה הרבה חכמים, במשך אלפי שנים, אומרים: יש דרך אחרת לתפוס את המציאות. יש דרך לסלק את השגיאה הזאת מתודעתנו, יש דרך לטפח תודעה שהיא בהירה וברורה ורגועה ומבינה, ובאותו זמן גם אוהבת.
יש דרך כזו. דרך שבה, כשאנחנו משוחררים מכל הריצה המטורפת שלנו אחרי האשליה, זה מפנה אותנו, מאפשר לנו לטפח נוכחות. נוכחות שהיא מלאה, שמוצאת ביטוי מלא עם מה שיש, ועם מה שאנחנו עושים. אנחנו יכולים להיות נוכחים וברורים עם מה שאנחנו עושים, והכל מתבצע מתוך שלווה ושקט ועונג.
יש דרך לחיות את החיים בצורה כזאת, כל רגע ורגע בחיים.
ועלינו להתחיל עכשיו
אי ההבנה של המציאות יכולה לכלול את אודות מה זה כל האימון הרוחני הזה, כל התרגול הרוחני הזה.
ויש פה גם מהדחיינות הזאת שאנחנו מורגלים בה כל כך חזק בחיינו. אנחנו אומרים: קודם אני אגמור את הבחינות ואחר כך אני אגמור את התואר ואחר כך אני אגמור לשלם את המשכנתא ואחר כך אני…, ואז. קודם אני אעשה את כל זה ורק אז אני אתחיל לעשות את העבודה הרוחנית.
אז אנחנו מורגלים בחשיבה הזאת, אנחנו מייבאים אותה לתוך התרגול הרוחני שלנו, קודם אני אפתח את זה ואת זה ואת זה, ואז אני אתחיל לחשוב על אחרים. אז זה לחלוטין שגוי, לחלוטין שגוי.
והתרגול שאנחנו מחפשים לעשות, הוא מרגע לרגע ומיום ליום. אנחנו לא דוחים אותו. אנחנו בכל רגע עם לב פתוח לרווחה. אנחנו בכל רגע עם השאיפה להביא את עצמנו לשלמות למען הברואים ואנחנו כל הזמן מְכֻוָונים על כל היצורים.
וחיים את החיים בפשטות ובשמחה, מתוך הגישה הזאת. וזה לא משנה מה קורה בחוץ. אנחנו יודעים ממה אנחנו באים לזה, ואז זה פשוט. אז לא מה שבחוץ קובע. עם מה אנחנו באים – קובע. זה מה שקובע.
ועצם זה שאנחנו באים עם הגישה הרגועה הזאת ועם הוודאות הזאת, שזה אודות איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו, כבר זה מברך את אלה שבאים איתנו במגע, כבר אנחנו ברכה לאחרים, כבר זה. עוד לפני שעשינו אפילו צעד אחד קטן.
הלוואי שנהיה קדושים, שנגיע לקדושה שעליה אנחנו מדברים.
